ברוכים הבאים, מבקר! [ הרשם | התחבר

פרסם

 

תעלת בלאומילך: מוטורגרפיה

  • פורסם: 18/11/2017 14:56
  • : 810 ימים, 17 שעות

פירוט

מאת : יוחאי שנער .

ב- 1969 יצא לאקרנים סרטו של אפרים קישון “תעלת בלאומילך”. ישראלים שראו כאן טלוויזיה בשנות השבעים והשמונים יכלו לצפות (לפחות אחת לשנה) במשוגע שחופר את תל-אביב ואת הפוליטיקה העירונית שלה. נדמה שגם כיום, 43 שנים לאחר הפקתו, הוא רלוונטי כשהיה, ולא רק בישראל.

המכוניות, וליתר דיוק כלי-הרכב, תופסות נפח לא קטן בחלקו הראשון של הסרט. הבריחה מבית המשוגעים מתבצעת במשאית, ומכאן ואילך מתרחשת עיקר הפעילות בצומת הומה אחד במרכז תל-אביב. הבלגן התחבורתי מייצג בהומור קישוני את היעדרם של תכנון, הגיון ושליטה מהמערכת השלטונית כולה. כחלק מההשקעה בתפאורה גויסה כמות מכובדת של מכוניות, משאיות, קטנועים, סוסים וכמובן ציוד   הנדסי כבד. לפניכם מדריך לכלי-הרכב הבולטים שהשתתפו בסרט, לאו דווקא לפי סדר הא”ב.

משאיות דודג’

הסרט נפתח עם משאית דודג’ D-400 של תנובה, שבארגז הקירור שלה בורח משוגענו לעבר העיר הגדולה. הדודג’ הגיעה לתנובה ביולי 1963. החלב עשה לה כנראה טוב, כי המשיכה לעבוד עד 1987. המשאית הזו יובאה אמנם מארה”ב, אך באותה תקופה הורכבו לצה”ל במקביל משאיות דומות, במוסך סולל בונה באזור.

דודג’ שנייה (מס’ רישוי 117-905) מופיעה לרגע (10:15) ואח”כ מצולמת מהחזית (17:45). זוהי די-400 נוספת, הפעם דגם 1968 ומתוצרת תעשיות רכב. אחת מארבע משאיות כאלו לפחות, שנמסרו לטמפו במאי אותה שנה. השלדה הותאמה להובלת משקאות.

משאית דודג’ שלישית (רישוי 101-041, 11:55) היא מדגם B-2-G, משנת הדגם 1950. הדודג’ המסוימת הזו שירתה בצה”ל עד 1963 כמשאית “יחידתית”, והיא אחת מ- 180 (לפחות) מסוגה. ההרכבה, אגב, בוצעה במחנה כורדני.

מ.א.ן בדרך לאשקלון

ברדתו מהמשאית בה נמלט פוגש גיבורנו את מכשיר הקידוח שלו, המסתתר מאחורי מ.א.ן ישנה (02:34). המשאית הזו, ולפחות עוד 130 משאיות נוספות מתוצרת היצרן ממינכן, יובאה לכאן בקיץ 1957 – כמה שנים לפני שהחל יבוא סדיר של רכב גרמני לישראל – במסגרת הכנותיה של מ.א.ן (ושל נציגתה אז בארץ, חברת כור) להתמודדות על חוזה ממשלתי להקמת “מפעל להרכבת משאיות ומנועי דיזל באשקלון”. המתמודדת השנייה, אגב, היתה ליילנד הבריטית. יבוא משאיות מ.א.ן לא התחדש עד 1969. נראה שהמשאית שצולמה היא מדגם 745, המשאית הכבדה מבין השלוש שיובאו ארצה, במשקל כולל של 14 טון.

האולם של אוטוקרס

סמוך מאוד לצומת אלנבי-בן יהודה ניצב לו אולם התצוגה של אוטוקרס ובו ניתן להבחין (11:07, משמאל לימין) בגלבוע, סוסיתא וטריומף 1500. יתכן והמדובר בתפאורה, כחלק ממה שנראה כמו מאמץ מיוחד של אוטוקרס לקדם את מוצריה באמצעות הסרט. בפועל ניצב אז האולם בתל-אביב בסוכנות “החברה למובילים” (יבואני סטנדרט-טריומף החל משנות השלושים) ששכנה ברח’ המסגר 62. סוכנויות-משנה נוספות נמצאו לאורך דרך פ”ת. אולם תצוגה עצמאי של אוטוקרס בתל-אביב נחנך רק במרץ 1970, ב”בית יכין” באבן גבירול 18.

גלבוע משטרתית?

מכוניתו של “מפקד המשטרה” ניצב-משנה לבקוביץ’ (14:15) היא העדות המצולמת היחידה להימצאותן של מכוניות אוטוקרס גלבוע-טריומף בשירות משטרת ישראל. מנתונים אחרים עולה כי למשטרה סופקו כנראה כעשרים מכוניות כאלו, בשנים 1968-69: כמות זעומה במונחי התקופה. המכונית המצולמת חדשה, אולי אפילו לפני אספקתה ללקוח. השערה כזו עשויה להתאים לאספקה מאוחרת של גלבוע 13/60 אחת מדגם 1969, באוקטובר 1968, ולהצביע על תאריכי הצילום של הסרט (ספטמבר-אוקטובר 1968).

סברה עם גג

הסברה האדומה  הורכבה בישראל ב- 1962. היא שמורה למדי: כיסויי גלגלים, חיפויי פרספקס לפנסים הקדמיים ואפילו עיטור בלתי-מזוהה בכנף הקדמית ופס ניקל לרוחב המכונית. לא בלתי סביר להניח כי גם מכונית זו הושאלה למפיקים ע”י אוטוקרס, ששיפצה באותן שנים את מחצית הסברות שנמכרו בישראל. למעשה, זו היתה כנראה הדרך הפשוטה ביותר להשיג סברה ספורט לצילומים.

כרמל צבאית

הכרמל בגרסתה זו הושקה באוקטובר 1964 ונדחתה ע”י השוק. בשנת הדגם 1966 נמכרו כ- 40% מהמכוניות למשרד הבטחון, והשיעור הזה רק הלך ועלה. בשעה שצולם הסרט אוזרחו כבר דגמי 1966, כך שהמדובר כאן בדגם 1967 או 1968 (שנת היצור האחרונה של הדגם). הכרמל ניצבת לצד סוכנות אוטוקרס וזוכה לצילום חזיתי בחשיכה (24:52) המוכיח שזהו רכב צבאי.

טריומף שחורה

הפקיד הנמרץ יחזקאל ציגלר (ניסים עזיקרי בתפקיד נפלא) מחליף גלגל (15:42) בטריומף 1500 החדשה של הבוס, ד”ר קויבישבסקי. הטריומף הזו מעניינת בעיקר בזכות הצבע החיצוני שלה: שחור, שלא נכלל בהיצע הצבעים בחו”ל, וככל הנראה גם לא בזה המקומי. נדמה שגם כאן אפשר לייחס את המכונית המיוחדת לתרומתו של היצרן לסרט.

לנדרובר ירדנית

לפחות מאה לנדרובר, רובם משנתונים 1964-66 מסדרה IIA ובמגוון גרסאות, נלקחו שלל מהלגיון הירדני במלחמת ששת הימים. הלנדרובר בדרך ללטרון (15:12, בימין התמונה) הוא בגרסת 88 סטיישן וואגון. בתמונה למטה: לנדרובר 88 בגרסת טנדר, כפי שצולם ביוני 1967.

ליילנד צמד חמד

יש להניח שקישון לא היה מודע לכך, אך בריב בין שני הנהגים (10:07) הוא עימת זו מול זו את התפיסה האירופאית בבניית משאית מודרנית, עם התפיסה הארכאית שרווחה אז בארץ. הליילנד הכחולה (בלי “אף”) כוללת מרכב שתוכנן במקורו לבלגיה ויוצר בארץ, ואילו הליילנד הכתומה מציגה את המרכב שתוכנן בישראל, כדי להרחיק את החום מהקבינה ולענות על דרישות השוק.                             

אוטובוס אל על

אל על היתה אחד הגורמים היחידים שהפעיל כבר בשנות החמישים מערך עצמאי של אוטובוסים. בסוף 1965 רכשה אל על שישה אוטובוסים (ליילנד רויאל טייגר וורלדמאסטר, לא שהיתה ברירה אחרת) שהורכבו בליילנד אשדוד וקיבלו את מספרי הרישוי 37-380 עד 37-385, ומרכב מתוצרת מרכבים, דגם 3108 בחודש אפריל 1966 (10:53). בתמונה למטה: 37-383 מושלך בשדה בדרום הארץ.

ויליס משטרתי

הויליס המעניין בתפאורת בלאומילך היא הניידת המשטרתית,ויליס מיקרובוס 1962, שנבנה על שלדת טנדר.

                         

ננסית של ב.מ.וו

ב.מ.וו עמדה על סף פשיטת רגל משך שנות החמישים. היא ייצרה בזכיון את האיזטה האיטלקית, ועד מהרה שיפרה אותה והפכה אותה לאיזטה 300. כמה עשרות כאלו יובאו ארצה כמשומשות בשנת 1959. האיזטה מתפרצת לתמונה, בין שני הליילנדים.

פולקסוואגן טרנספורטר קומבי

הטרנספורטר המוקדם (T1 בכינויו הנוכחי) הפך פופולארי מייד עם תחילת שיווקו כאן (1960), מה שקשה לומר על דגם הקומבי (חלונות, מושבים ושאר ציוד מותרות). בסרט מופיעות שתי קומבי כאלו והנדירות שלהן מצדיקה את בחינתן מקרוב. הראשונה להופיע  היא קומבי בכחול ים על לבן, דגם 1966 ככל הנראה. ניחוש לא זהיר מצביע על שייכותה של המכונית לחברת השכרה שבסיסה בירושלים.

הקומבי השניה  צבועה באפור עכבר על לבן והיא מדגם 1963. נראה שהמדובר ברישוי 231-820, יבוא אישי שהגיע לכאן ב- 1965. פנסי הערפל הקדמיים עשויים לנבוע אף הם מהמקור הזר.

אדוני ראש העיר

לראש העיר שתי מכוניות שונות בסרט. הנהג אוסף אותו מהבית בשברולט אימפלה 1966 (13:06), הצבועה בכחול ערפילי (Mist Blue). מספר הרישוי נראה כבעל חמש ספרות, ומתחיל ב- 11. המספר פיקטיבי כמובן, אבל במידה וזה אכן כך, יש כאן מאמץ מיוחד לדמות את מספר הרישוי של מכוניתו של ראש העיר, שהיה משך שנים 30-000 (ולפני כן אולי 18-000). קשה לקבוע האם ראש העיריה אכן השתמש באימפלה 1966, אבל לא ניתן לשלול זאת: נוסף על 21 האימפלות שעברו רישוי ב- 1966, היתה גם כמות לא מבוטלת שעברה רישוי “משני”, רק כמה שנים אחר-כך, בתום שימוש דיפלומטי/צבאי/עיריית ת”א. מכונית אחת כזו, בתכלת, נמכרה בדצמבר 1969 וקיבלה את המספר 287-399.

לאתר החפירות מגיעים  ראש העיר ועוזרו בלימוזינה שחורה. זו אחת המכוניות המעניינות המשתתפות בסרט: פלימוט קורונאדו 1960 בגרסת שמונה מקומות. הקורונאדו הזו הורכבה במפעל קרייסלר בבלגיה מערכות שיובאו מדטרויט, מישיגן (ממש כמו במפעלי ההרכבה אצלנו), החל מ- 1958. גרסאות “לימוזינה” של פלימוט לא יוצרו בארה”ב באותן שנים, והמכונית זכתה למתיחה של 61 ס”מ בהשוואה לגרסה המקורית (שכלל לא נמכרה בארה”ב בשם קורונאדו). לישראל יובאה הלימו-קורונאדו החל משנת הדגם 1959 (לכל המאוחר), וכפי הנראה בצבע שחור בלבד. היא שימשה כרכב “סיור ותיור” להסעת אח”מים, ויתכן שגם כמונית. בעוד שמדגמי 1959 ו- 1960 יובאו מכוניות ספורות, הרי שב- 1961 יובאו לישראל מעל לעשרים מכוניות כאלו. ככל שניתן לקבוע, הקורונאדו שצולמה צוידה – למרות אורכה ומשקלה – במנוע ששת הצילינדרים הצנום שהניע את הפלימוט הבסיסי.

בחזרה למוסד

הסרט נסגר  בנסיעת האמבולנס ובו ציגלר וארוסתו, ככל הנראה בדרכם ל”בית המרגוע”. זוהי ת’יימז 800, המסחרית הבריטית מתוצרת פורד אנגליה, שקדמה לטראנזיט. מסחריות כאלו שווקו בישראל בשנים 1958-65. האמבולנס בסרט מדגם 1962. בסוף שנות השישים פעלו בגוש דן לא פחות מ- 38 אמבולנסים דומים.

מס' מודעה: 3565a102a2bdfadd

FleaMarket.co.il

error: התוכן מוגן בזכויות יוצרים