ברוכים הבאים, מבקר! [ הרשם | התחבר

פרסם

 

רנו פואגו Renault Fuego

  • פורסם: 12/11/2017 21:57
  • : 877 ימים, 17 שעות

פירוט

מאת : חן פרחי .

 

בתערוכת פריז 71′ הציגה רנו, יצרנית הרכב הממשלתית הצרפתית, זוג מכוניות קופה נאות למראה, שהתבססו על הרנו 12 שהוצגה כשנתיים לפני כן, ב- 69′. הרנו 15 וה- 17 התבססו על מיכללי הרנו 12, למעט מנוע ה 1,565 סמ”ק שנלקח מה- 16 TS, שהביא אותן לביצועים טובים ששולבו בהתנהגות כביש בטוחה ונוחות מצויינת. ה- 15 וה- 17 התחרו בהצלחה בדגמי הקופה של אופל (מנטה), פורד (קפרי), פיאט 124, כמו גם בשלל מכוניות קופה יפניות כמו הטויוטה סליקה והסובארו GSR. ה- 15 וה- 17 זכו להצלחה מכובדת ונמכרו היטב, בעיקר ה- 15 שהיתה זולה משמעותית מה- 17. אולם לקראת סוף שנות ה 70′ הבינו ברנו שאם ברצונם להשאר תחרותיים, עליהם לרענן את ההיצע המיתיישן שלהם. אמנם לרנו היתה מכונית חדשה בארסנל, ה- 18, אולם גם היא התבססה על שלדתה של הרנו 12, שבסיס הגלגלים הקצר שלה, 2.44 מטר, היה לה לרועץ. באותה העת, סוף שנות ה- 70′, החל מצבה של רנו להתדרדר במהירות; אמנם ה- 4 וה- 5 נמכרו היטב, אולם מדובר היה במכוניות בעלות שולי רווח קטנים למדי. ה- 12 וה- 16 היו מיושנות ואיבדו מהאטרקטיביות שלהן במהירות, ואילו המכוניות שהיו אמורות להיות ריווחיות באמת עבור רנו, ה- 20 וה- 30, נמכרו במספרים נמוכים מאד, לצערם של אנשי רנו. ממשלת צרפת החלה להרהר בקול רם על אפשרות הפרטת החברה המפסידה, ולכן תקציבי החברה קוצצו בחדות, מה שעתיד לבוא על חשבון פיתוח דגמים עתידיים. כשבאו ראשי רנו לממשלת צרפת בבקשת תקציב לפיתוח מכונית קופה שאמורה היתה להחליף את ה- 15 וה- 17, נענו בחיוב, אך ממשלת צרפת אישרה תקציב פיתוח נמוך מאד, ולא בלי סיבה. שוק הרכב בסוף שנות ה- 70′ סבל מאי יציבות רבה, ואחד הקורבנות היו מכוניות הקופה, שהחלו לאבד מזוהרן, וסבלו מירידה חדה במכירות. לכן, ובלית ברירה, נאלצו רנו להמשיך להשתמש בשלדת הרנו 12, על אף מיגבלותיה. מאחר ולא פותחה פלטפורמה חדשה, חלק ניכר מתקציב הפיתוח יועד לעיצוב, שהיה אמור לכסות על הפלטפורמה המיושנת. לכן פנו רנו למעצב הצרפתי רוברט אופרון, שהיה אחראי על עיצובן המדהים של הסיטרואן CX ו- SM, וביקשו ממנו לעצב עבורם מכונית קופה מודרנית. אופרון נאלץ להשתמש בפלטפורמה קיימת, ועליה עיצב מכונית קופה נאה מאד שהיתה ארוכה יותר ב- 10 ס”מ מהרנו 15\17. אופרון שם דגש רב על היעילות האווירודינאמית, ולכן מקדם הגרר עמד על נתון מצויין של 0.35 CD. סימן ההיכר העיצובי הבולט של המכונית היה מבנה הקורה האחורית, והשמשה האחורית הגדולה שעטפה את כל חלקה האחורי. גם חרטום המכונית זכה לעיצוב נאה ומודרני, וכמו ב- 15\17, גם כאן לא היו מסגרות לחלונות. פנים המכונית עוצב בידי רנו עצמם, ונראה מהודר אך מצועצע למדי. רנו תכננו להציע את המכונית ברמות גימור גבוהות שאמורות היו לכלול ציוד מותרות רב ולא שגרתי עבור מכונית בגודלה. מכאנית, התבססה המכונית החדשה שכונתה פואגו, אש בספרדית, על הרנו 18 שהוצגה ב- 78′, שבעצמה התבססה על ה- 12 של 69′. רנו תכננו להציע את המכונית עם מגוון מנועים ורמות גימור, בטווח מחירים רחב יחסית, לכן הדגם הבסיסי היה בעל מנוע 1.4 עם 64 כ”ס ותיבה ידנית בת 4 מהירויות. מעליו הוצעו דגמי ה- TS  וה- GTS שהציעו מנוע בנפח 1,647 סמ”ק שמקורו ברנו 16 TX. מנוע זה סיפק 96 כ”ס ושודך לתיבה ידנית 5 מהירויות או אוטומטית 3 הילוכים עם פיקוד חשמלי. החידוש העיקרי היה הוספת מנוע חדש, בנפח 2.0, בעל גל זיזים עליון והספק של 110 כ”ס. גירסה זו הציעה ביצועים מצויינים – מהירות מירבית של 185 קמ”ש ותאוצה מ 0-100 תוך 11 שניות. המכונית החדשה הוצגה בתחילת 80′ וזכתה לתשואות רבות על עיצובה הנאה מאד, הביצועים הטובים בדגמים בעלי המנועים הגדולים ורמת האיבזור הגבוהה – דגמי ה GTS וה- GTX הציעו הגה כח, חלונות חשמל קדמיים, נעילה מרכזית ומזגן מקורי, כמו לוח מחוונים מפורט ונאה שכלל מחשב דרך. על מנת להדגיש את הצד הספורטיבי, הוצעו דגמים אלו עם צמיגים מתוצרת פירלי, P6, שהיו המילה האחרונה בתחום, בחתך נמוך. למרות המראה הספורטיבי, שמרה הפואגו על נוחות ברמה גבוהה, רק שספורטיבית היא לא ממש היתה. ב- 82′ הוצעה המכונית עם מנוע טורבו דיזל שסיפק 88 כ”ס, מה שהביא את המכונית לביצועים סבירים בהחלט, והפך אותה למכונית הקופה היחידה עם מנוע דיזל בשעתו. ב -83′ נוספה הגירסה הספורטיבית באמת של המכונית – הטורבו. מנוע הטורבו היה בעל נפח של 1,565 סמ”ק, ונלקח מהרנו 18 טורבו, לא לפני שהוגדל מעט המגדש, מה שהעלה את ההספק ל- 132 כ”ס. בגירסה זו הגיעה המכונית למהירות מירבית של 198 קמ”ש. אמנם הנתונים הרשמיים היו טובים, אולם המכונית סבלה מהשהיית טורבו ארוכה מאד, ולא היתה ספורטיבית ממש. באותה שנה, 83′, הציגה רנו לראשונה שלט רחוק אלחוטי לנעילת הדלתות, שפעל על קרן אינפרא אדום, וזה מצא דרכו לגרסאות המהודרות של המכונית. ב 84′ עברה הפואגו מתיחת פנים קלה שכללה גריל קדמי חדש, פגושים חדשים ועיצוב פנים חדש, מצועצע אף יותר מקודמו. אם בתחילת דרכה המכירות היו טובות למדי – בין 80′ ל 82′ היתה הפואגו מכונית הקופה הנמכרת ביותר באירופה –  אזי בשנת 84′ הן צללו בחדות, והמכונית החלה לאבד מהרלוונטיות שלה. רנו ייצאה ומכרה את הפואגו בארה”ב, עם מנוע ה 2.0 המוזרק, ולא בהצלחה יתרה, בלשון המעטה. בסוף 85′ הופסק ייצור הפואגו בצרפת, ושנה לאחר מכן גם בספרד. רק בארגנטינה המשיכה המכונית להמכר. ב- 6 שנות ייצורה הורכבו 227,000 מכוניות, מספר מכובד למדי, כאחוז גבוה מהמכוניות נמכר ב- 3 שנים הראשונות. הרנו פואגו היתה מכונית נאה מאד, בעלת ביצועים טובים בגרסאות המנוע הבכירות, מצויידת היטב, נוחה מאד וחסכונית. ספורטיבית היא לא היתה, כי אם מקדמת תדמית, ובזה היא הצליחה היטב.

אין תגיות

1054 סך צפיות 1 היום

  

מס' מודעה: 7245a08a7b2b8269

FleaMarket.co.il

error: התוכן מוגן בזכויות יוצרים