ברוכים הבאים, מבקר! [ הרשם | התחבר

פרסם

 

מיצובישי Mitsubishi Pajero

  • פורסם: 13/06/2018 20:37
  • : 987 ימים, 15 שעות

פירוט

מאת : חן פרחי .

בשנת 63′ הציגה חברת ג’יפ האמריקאית רכב כביש- שטח חדש, הוואגוניר. עד הצגתו, הג’יפ היה רכב שטח קשוח בעל יכולת שטח גבוהה מאד, אך נעדר נוחות מינימאלית, שלא לדבר על יכול הסעת נוסעים בנוחות, ולכן ניקנה בעיקר על ידי צבאות או לקוחות שרק יכולת השטח עיניינה אותם. ג’יפ זיהו את דרישות השוק לנוחות ומרחב פנימי ראוי, ופיתחו את הוואגוניר, שהיה מעין מכונית סטיישן גדולת מימדים, שאיפשרה הסעת 5 נוסעים בנוחות גבוהה יחסית, וזה מבלי לוותר בצורה משמעותית על יכולת השטח הגבוהה. הוואגוניר זכה להצלחה גדולה, וכמו כל קונספט מצליח, הוליד אחריו גל של רכבי כביש- שטח שבעצם חיקו את התפיסה המקורית שלו. הפורד ברונקו והשברולט בלייזר היו גירסאות הכביש המצליחות ביותר, ומכירותיהם היו מצויינות. בשנת 70′ הציגה לנד רובר הבריטית של הריינג’ רובר, שלקחה את תפיסתו המקורית של הוואגוניר, והפכה אותו לרכב מהודר בעל מנוע V8 חזק יחסית ורמת איבזור גבוהה. הריינג’ רובר זכה להצלחה גדולה, ופנה ללקוחות בפלח השוק הגבוה ביותר, והיווה אלטרנטיבה מעיינת וייחודית למכוניות סאלון בגדול מלא. כמובן שההצלחה לא נותרת יתומה, וגם היצרנים היפניים החלו ללטוש עיניים מלוכסנות אל פלח השוק הריווחי. טויוטה הציגה את סדרת הלנד קרוזר, שכמו הוואגוניר הציעה מרחב פנימי הולם, נוחות ברמה גבוהה ויכולת שטח מצויינת. אולם למרות הצלחתם של רכבי הכביש-שטח האלו, מחירם היה גבוה למדי, ערך כמו של ג’יפ ומכונית משפחתית טובה גם יחד. בשל כך הצלחתם היתה מוגבלת משהו, על אף שהיו ריווחיות מאד עבור יצרניהן. מיצובישי היפנית תיכננה לזמן רב להכנס לשוק רכבי הכביש-שטח ואף הציגה אב טיפוס בשנת 73′, אולם ביצעה מחקרי שוק רבים בטרם החליטה להכנס אליו, ורק בסוף שנות ה 70′ החליטה על פיתוח רכב כביש-שטח חדש לגמרי, שיהיה יוקרתי פחות מהריינג’ רובר והטויוטה לנד קרוזר, ומן הסתם גם תמחורו יהיה בהתאם, כ- 40-50% יותר ממכונית משפחתית ממוצעת. בשנת 80′ החלה מיצובישי בתכנון המכונית החדשה שלה. על מנת לשמור על יכולת שטח גבוהה, הוחלט של שימוש בשלדת סולם מאסיבית למדי, שאליה יחוברו המיכללים המכאניים. מעצבי מיצובישי נרתמו למשימה, ועיצבו רכב כביש-שטח קטן יחסית בממדיו, 4 מטר אורכו, שנהנה מעיצוב נאה ואגרסיבי למדי, ששידר חוסן ותכליתיות. בשל ההתבססות על שלדה נפרדת, מיצובישי תכננו להציע את המכונית במרכב סגור, 3 דלתות, או פתוח בעל גג ברזנט. גם עיצובו הפנימי שידר תכליתיות, ונהנה מהנדסת אנוש מצויינת ומרמת איבזור גבוהה יחסית, על מנת לפנות ללקוחות שאמורים היו לעבור אליה ממכוניות משפחתיות שגרתיות. על מנת לחסוך בעליות הפיתוח, החליטו מיצובישי להשתמש במנועי הגאלנט שהיו בנפח 2.0 ו- 2.6. מנוע ה 2.0 שיועד בעיקרו לשוק היפני סיפק 109 כ”ס ואילו מנוע ה- 2.6 סיפק 120 כ”ס. שני המנועים צויידו במאיידים כפולים והצתה אלקטרונית, שאמורה הייתה להקל על הטיפול השוטף. בנוסף הוצע מנוע טורבו דיזל חדש בנפח 2.4 שסיפק 84 כ”ס או 95 כ”ס בדגם שצוייד במצנן ביניים. המנועים חוברו את תיבת הילוכים ידנית בת 5 מהירויות. מאחר והמכונית תוכננה להציע יכולת שטח, חוברה תיבת ההילוכים אל תיבת העברה שהייתה בעלת 2 יחסי העברה – גבוה ונמוך, על מנת לשפר את יכולת השטח. מערכת המיתלים כללה עצמות עצה כפולות מלפנים עם מוט מייצב, ואילו המיתלה האחורי כלל סרן חי, מוטות רדיוס ומחברי וואט, וזה על מנת להגיע ליכולת שטח גבוהה מצד אחד, ולנוחות נסיעה גבוהה מצד שני. ההגה היה בשיטת התיבה והתפוחים, כשהגה כוח היה ציוד תקני. מערכת הבלמים כללה בלמי דיסק קדמיים מאווררים מלפנים ובלמי תוף אחוריים. השקת המכונית שכונתה פאג’רו, סוג של חתול בר או שוגון, התקיימה בתערוכת הרכב של טוקיו בסוף 81′. המכונית החדשה קצרה מחמאות רבות, בעיקר במה שנגע לעיצובה הנאה, איכות החיים הגבוהה יחסית והתמחור הנוח. הפאג’רו נמכר כשנת הדגם 82′, וזכה להצלחה גדולה, גם באירופה שהתייחסה למוצרים היפניים בחשדנות יתרה. ביצועי המכונית היו סבירים עד טובים, התנהגות הכביש הייתה טובה אף היא וכך גם נוחות הנסיעה, על אף בסיס הגלגלים הקצר יחסית. גם יכול השטח של הפאג’רו הייתה טובה מאד ואפילו מפתיעה לטובה, וכל אלו חברו יחדיו ויצרו סיפור הצלחה. מיצובישי המשיכה את תנופת ההצלחה, ובשנת 83′ הציגה את גירסתה הארוכה של המכונית. מרכב המכונית התארך בלא פחות מ- 66 ס”מ, מה שאיפשר את הצגתה עם מרכב 5 דלתות שימושי בהרבה. בשל אורכה, המרחב הפנימי היה מצויין, ואיפשר אף התקנת שורת מושבים שלישית, מה שאיפשר הסעת 7 נוסעים. בשנת 84′ עברה מערכת הבלמים לשימוש ב- 4 בלמי דיסק, והמכונית הוצעה עם אופציה לבולמי זעזועים מיתכווננים. נוספה אופציה לתיבת הילוכים אוטומטית בת 4 הילוכים, בעלת בקרה אלקטרונית. בשנת 88′ נוסף להציע המנועים מנוע V6 חדש בנפח 3.0, בעל גלי זיזים עליונים והזרקת דלק. המנוע החדש פיתח הספק של 140 כ”ס, והפך את המכונית לזריזה ובעלת ביצועים טובים מאוד. גירסה זו נהנתה מרמת גימור והידור של מכונית סאלון טובה, והוצעה עם איבזור מותרות חשמלי רב ורמת גימור גבוהה. באותה שנה בה הוצגה גירסת ה- V6, שופר המיתלה האחורי והפך לרב חיבורי, מה ששיפר עוד את נוחות הנסיעה. מיתחרותיה העיקריות היו האיסוזו טרופר והניסאן פתפיינדר, ומרות התחרות הגדולה שמרה על רמת מכירות מצויינת. בשנת 91′ הוחלף הפאג’רו בדגם חדש, ואילו פס הייצור של הדגם היוצא הועבר אל מפעלי יונדאי בדרום קוריאה, שם כונתה יונדאי גלופר ויוצרה עוד שנים רבות לאחר מכן, אות ועדות לתיכנון ראשוני נכון ומוצלח. בדורה הראשון תיזכר המיצובישי פאג’רו כרכב כביש-שטח מוצלח מאד, שמיזג היטב עבירות של רכב שטח של ממש עם נוחות שלא נפלה משמעותית מנוחות של משפחתית טובה. ביצועיה היו טובים למדי, התנהגות הכביש בטוחה והשימושיות הייתה גבוהה. וכמו בכל מכונית יפנית, איכות הייצור הייתה מצויינת והאמינות הייתה גבוהה מאד. אנקדוטה מעניינת הייתה דווקא בשם המכונית; בשווקים בהם מדברים בספרדית, שווקה הפאג’רו בשם מונטרו, מאחר והמילה פאג’רו הינה בעלת קונוטציות שליליות למדי..

 

אין תגיות

591 סך צפיות 1 היום

  

מס' מודעה: 5045b2155eccd035

FleaMarket.co.il

error: התוכן מוגן בזכויות יוצרים