ברוכים הבאים, מבקר! [ הרשם | התחבר

פרסם

 

מיצובישי דבונאייר Mitsubishi Debonair דור ראשון

  • פורסם: 25/01/2019 17:16
  • : 910 ימים, 8 שעות

פירוט

מאת : חן פרחי .

בסוף שנות ה- 50′ חלה עלייה חדה ומהירה ברמת החיים ביפן, לאחר שזו התאוששה ממוראות מלחמת העולם השניה, שהמיטה אסון על כלכלתה. פועל יוצא של הצמיחה מהירה היתה ביקוש הולך וגובר למכוניות פרטיות, שהחליפו בהדרגה את האופנועים והקטנועים, שהיו כלי רכב נפוצים מאוד ביפן בשנות ה- 50′, עקב מחירה הזול ופשטותם המכאנית. באותה העת, היה שוק הרכב היפני חסום ליבוא מכוניות מהמערב, בעיקר כדי להגן על התוצרת המקומית. לכן לא התאמצו היצרנים היפניים לייצר ולפתח מכוניות נאות או איכותיות, כי בכל מקרה ההצלחה הייתה מובטחת. לקוח גדול וחשוב של יצרני הרכב היפניים היתה ממשלת יפן ופקידיה, ואלו החלו לדרוש מכוניות גדולות ואיכותיות יותר. בתחילת שנות ה- 60′ פירסמה ממשלת יפן מכרז רכש עבור שריה, וכל היצרנים היפניים הרימו את הכפפה, ולו משיקולי תדמית בלבד. המכרז דרש מכונית גדולה ומהודרת יחסית, שתצוייד במנוע 2.0, שנחש גם במערב לסמל סטטוס נחשק. כמובן שגם מיצובישי החליטה לקחת חלק במכרז, והחלה בשנת 61′ בפיתוח מכונית שתתאים לתנאי המכרז. באותה העת העריצו היפנים את התוצרת האמריקאית, ולכן מכוניות יפניות רבות נראו כמו העתקים של מכוניות אמריקאיות בנות תקופתן. לצורך עיצוב המכונית שכרו מיצובישי את שירותיו של המעצב האמריקאי הנס ברנצר, וזה עיצב עבורם מכונית סאלון גדולה, 4.67 מטר אורכה. הנס ברנצר עיצב עבור מיצובישי מכונית שדמתה עד כדי זהות ללינקולן קונטיננטל, החל בחזיתה בעלת פנסי החזית הכפולים וכלה באחורי שכללו פנסים רבועים קטנים ופגוש ניקל גדול. מראה המכונית היה אמריקאי למהדרין, וזה אמור היה לקלוע לטעם היפני באותה העת. בשל תכנון נכון יחסית, בסיס הגלגלים עמד על נתון של 2.69 מטר, כך שסרחי העודף לא היו גדולים יחסית. גם עיצובה הפנימי הזכיר מאוד את התוצרת האמריקאית, וכלל לוח מחוונים רוחבי, מוט הילוכים שהותקן ליד גלגל ההגה ומושב קדמי אחוד. רמת הגימור הייתה גבוהה יחסית, וכללה ריפוד עשיר אך מצועצע. באותה העת מיצובישי ייצרה מכוניות קטנות בלבד, ולכן התכנון המכאני החל מדף חלק. מנוע חדש בנפח 2.0 פותח עבור המכונית. המנוע היה בעל 6 בוכנות, שוב, משיקולי יוקרה. המנוע החדש היה בעל 6 בוכנות בטור ובעל גל זיזים עליון, נדיר למדי עבור מכונית יפנית. הזנת הדלק בוצעה על ידי זוג מאיידי סטורמברג שסייעו לו לפתח הספק גבוה למדי עבור זמנו – 106 כ”ס. בשל מהלך בוכנה ארוך ביחס לקדח, גם הגמישות היתה טובה למדי. המנוע החדש שודך לתיבת הילוכים ידנית בת 4 מהירויות, כשכל ההילוכים היו סינכרוניים. מערכת המיתלים הקדמית כללה עצמות עצה כפולות ומוט מייצב, ואילו המיתלה האחורי האחוד כלל זוג קפיצי עלים אורכיים. מערכת הבלמים עשתה שימוש ב 4 בלמי תוף גדולים יחסית ומגבר בלם ואילו מערכת ההיגוי כללה תיבה ותפוחים, כמקובל במכוניות יפניות באותה העת. בשנת 64′ התקיימה אולימפיאדה בטוקיו, והרבה יצרנים יפניים, ולא רק מתחום הרכב, רצו להשיג חשיפה מירבית. לכן כיוונה מיצובישי את השקת המכונית, שכונתה דבונאייר, בסמוך לפתיחת המשחקים האולימפיים, על מנת למשוך תשומת לב מירבית. לשמת אנשי מיצובישי, ממשלת יפן החליטה לרכוש את המכונית עבור פקידותה הבכירה, יחד עם הדאטסון סדריק, שדמתה לה, הן עיצובית והן תיכנונית. אולם לא רק ממשלת יפן רכשה את המכונית, אלא גם המתעשרים החדשים ביפן, שהעריצו את עיצובה האמריקאי, ביצועיה הטובים למדי – מהירותה המירבית עמדה על 155 קמ”ש, איבזורה העשיר יחסית ורמת הגימור הגבוהה. למרות ששוק הרכב היפני נפתח ליבוא ממש בסמוך להשקתה, המכירות היו טובות למדי, ויוקרתה הקרינה גם על דגמי מיצובישי הזולים יותר. הדבונאייר יוצרה ללא שינויים משמעותיים במשך 6 שנים, כשבשנת 70′ הוצג מנוע חדש וחזק יותר, אף הוא בנפח 2.0, אך זה סיפק 130 כ”ס שהביאו את המכונית ששקלה 1,330 ק”ג למהירות מירבית של 180 קמ”ש, וגם נתוני התאוצה שופרו מאד. רמת האיבזור עלתה, והמכונית הוצעה עם 4 חלונות חשמל ומזגן כציוד תקני. בשנת 76′ קיבלה המכונית אופציה לתיבת הילוכים אוטומטית בת 3 מהירויות כמו גם אופציה למנוע גדול יותר בנפח 2.6 שסיפק 155 כ”ס. בשלב זה מכירות המכונית, שנראתה והרגישה מיושנת וארכאית, החלו לרדת, אך מכירות מצויינות של יתר דגמי מיצובישי חיפו על כך. בשנת 79′ קיבלה המכונית מערכת נגד נעילת גלגלים בבלימה, והיתה אחת מהמכוניות היפניות הראשונות שצויידו במערכת חשובה זו. הדבונאייר יוצרה ללא שינויים משמעותיים עד שנת 86′ (!), ואז הוחלפה במכונית חדשה לחלוטין, מודרנית בהרבה הן עיצובית והן תיכנונית. המיצובישי דבונאייר תיזכר כניסיון הראשון של מיצובישי לפנות לפלח השוק הגבוה ביותר ביפן באותה העת, והיא עשתה זאת בהצלחה נאה בהחלט. למרות שכבר בעת הצגתה עיצובה היה מיושן ונראה כמו חיקוי דהוי של מכונית אמריקאית, ואולי בשל כך, זכתה הדבונאייר להצלחה גדולה, והתחבבה מאוד על הפקידות היפנית הבכירה. מנועה היה טוב, ביצועיה סבירים בהחלט וכך גם התנהגות הכביש שלה ונוחות הנסיעה. למרות שהיצרנים היפניים נוטים להחליף דגם כל 3 עד 5 שנים, הדבונאייר יוצרה ללא שינויים משמעותיים, למעט עידכונים קלים, במשך 22 שנה, בעיקר בשל הסיבה שמעולם לא יוצאה לשווקי המערב.

אין תגיות

59 סך צפיות 1 היום

  

מס' מודעה: 9435c4b27d5eeee4

FleaMarket.co.il

error: התוכן מוגן בזכויות יוצרים